פסק-דין בתיק עת"מ 002905/04

1.          העותרים, אזרח ישראלי ואזרחית קולומביה, הם אסירים לאחר שהורשעו ביבוא סמים ארצה, והם מבקשים להורות למשיבים לתת לעותרת 2 ( להלן: העותרת), שהיא אם לילד בן 6 שגר אצל הוריה בקולומביה, אשרת שהיה בארץ לצמיתות או עד שהעותר 1 ( להלן: העותר) ישתחרר בעוד כשלוש שנים מעונש המאסר של 5 שנים שהוטל עליו.

            לטענת העותרים הם הכירו באוגוסט 1998 כשהעותר היה בטיול בקולומביה ולאחר שגרו יחד, חיו כבני זוג וניהלו משק בית משותף במשך כשנתיים הם הגיעו ארצה ביום 3/9/03 כשהעותרת מצויידת באשרת שהיה בארץ למשך 3 חודשים.

            ביום 3/11/03 נעצרו העותרים בגין יבוא סמים ארצה ומאז הם אסירים כאמור.

            במהלך מאסרם החליטו העותרים להינשא בקולומביה בנשואין אזרחיים וביום 31/3/04 רשם אותם רשם הנשואין בקולומביה כנשואים.

            טענות הצדדים

2.          לטענת העותרים הם נשואים כדין ולכן יש לאפשר לעותרת להישאר בארץ. סרוב המשיבים לעשות כן הוא לא סביר שכן העותרים חיו כזוג נשוי במשך מספר שנים, כך שלא מדובר במערכת יחסים לשם קידום ענין זה או אחר. בחירת העותרת להשאיר את משפחתה ועבודתה בחו"ל ולבוא עם בנה לארץ מלמדת על כנותו ורצינותו של התא המשפחתי.

            העותר הציג בפני במהלך הדיון המוקדם מכתב שכתבה לו העותרת לפיו היא אוהבת אותו, תהיה אשתו לעולם ולאחר שחרורה תכין את חייהם המשותפים לאחר שהוא ישתחרר.

3.          המשיבים מתנגדים להעניק לעותרת מעמד בארץ שכן לעותר נותרו כשנתיים עד לשחרורו מהמאסר והעותרת תמתין בארץ לשחרורו, כך שלא ינהלו יחד תא משפחתי כנדרש להענקת מעמד לעותרת.

            לטענת המשיבים טענת העותרים שהם מטפלים יחד בבן של העותרת כראיה לרצונם לקיים תא משפחתי אינה נכונה שכן בנה של העותרת נשאר בקולומביה אצל הוריה.

4.          המשיבים טוענים שכמי שמופקדים על שלומו ובטחונו של הצבור הם חייבים לבחון היטב את בקשתה של העותרת לפני מתן אשרת שהיה בארץ לאור עברה הפלילי. אין בעובדה שהעותרת החלה בהליכי גיור, כטענתה שלא נתמכה במסמכים, כדי להעניק לה מעמד בארץ שכן לא גוירה בפועל.

            דיון

4.          אין מחלוקת בין הצדדים כי מאז מעצרם של העותרים, חודשיים לאחר שהגיעו ארצה, הם לא קיימו "תא משפחתי" שאת קיומו היו יכולים המשיבים לבחון על מנת לקבוע אם מערכת הקשרים בין העותרים, שנרשמו כנשואים בנשואין אזרחיים בקולומביה, היא מערכת יחסית אמיתית שמצדיקה הענקת מעמד לעותרת בארץ.

            גם כוונתם של העותרים להוכיח קיומו של "תא משפחתי" ע"י גידול בן העותרת לא הוכחה בשלב זה שכן הבן נשאר בקולומביה אצל הורי העותרת ולא הגיע ארצה עם העותרים.

5.          ניתן להחיל על המקרה של העותרים את דבריה של כב' השופטת חיות בעע"מ 7088/03 מחאמיד ואח' נ' שר הפנים ומשרד הפנים לפיהם:

"הרציונאל העומד ביסוד הנכונות להעניק לבן זוג זר אזרחות או מעמד של תושב קבע בישראל הוא רציונאל הומניטרי שעיקרו - הגנה על התא המשפחתי והרצון לאפשר לבני הזוג לחיות יחדיו תוך המשך מגורים בארץ והקמת משק בית משותף בה (ראו: בג"צ 754/83 רנקין ואח' נ' שר הפנים פ"ד לח(4) 113) . משנשפט המערער למאסר עולם אין מתקיים עוד במקרה זה הרציונאל של איחוד המשפחה במובנו זה, ועל כך אין בא כוח המערערים חולק עוד; אך לטענתו יש להעניק למערערת מעמד בישראל בשל היותה אם לקטינים שהם אזרחים ישראלים. גישה זו אינה יכולה להתקבל, ובצדק דחו המשיבים את הבקשה בעניין זה.

אכן, המצב שאליו נקלעה משפחת המערערים איננו קל, אך הגורם המרכזי למצב שנוצר ולכך שהמערערים אינם יכולים להמשיך ולקיים את התא המשפחתי נעוץ בעובדה שהמערער מצוי בבית-הכלא ומרצה מאסר עולם".

            אמנם העותר לא מרצה עונש של מאסר עולם אך המשיבים יוכלו להתחיל בבדיקת כנות חייו המשותפים עם העותרת לא לפני חלוף כשלוש שנים מהיום, לאחר שלא יכולים היו לעשות כן עד היום.

6.          לאור כל האמור לעיל אין לחייב את המשיבים להעניק לעותרת בשלב מוקדם זה מעמד בארץ ומן הראוי לאפשר להם לבדוק את בקשתה כאשר היא תהיה בחו"ל לאחר שהעותרים יגישו בקשה מתאימה ותוך התחשבות, בין שאר השיקולים, בעברה הפלילי של העותרת בגינו היתה אסירה.

            אני דוחה את העתירה.